החלטה בתיק עת"א 28973-08-12

עניינה של העתירה הוא בעניין חישוב תקופת מאסרו של העותר על ידי המשיב.

1.         העותר, אסיר ביטחוני, נדון ביום 7.7.94 בבית המשפט המחוזי בירושלים ל-30 שנות מאסר בגין עבירות של ניסיון לרצח, קשר לביצוע פשע והנחת חומרי חבלה בכוונה לגרום למות אדם. העותר היה עצור עד תום ההליכים בתיק זה מ-28.9.93.

2.         העותר מלין כנגד החלטת הרשות בנוגע לאופן חישוב תקופת המאסר שעליו לרצות. לטענת העותר, יש לחשב את תקופת מאסרו מיום מעצרו, דהיינו 28.9.93 ולא מיום מתן גזר הדין כפי שהחליט שב"ס. לטענת העותר במשך שנים רבות צוין במסמכי שב"ס כי החל ריצוי עונשו ביום 28.9.93 והרישום שונה ליום מתן גזר הדין (7.7.94), מבלי שהייתה למשיב סמכות לעשות כן. משכך, טוען העותר החלטת הרשות היא בניגוד להוראות החוק, היא בלי סבירה ומחייבת התערבות בית המשפט.

3.         המשיב מתנגד לקבלת העתירה וסומך התנגדותו על גזר הדין שניתן בעניינו של  העותר (ת"פ 327/93 בית המשפט המחוזי בירושלים), ממנו עולה כי בית המשפט לא הורה כי יש לנקות מתקופת המאסר את ימי מעצרו של העותר ומשלא הורה כך בית המשפט, על פי סעיף 43 בחוק העונשין, תשל"ז - 1977, יש לחשב את תקופת המאסר מיום מתן  גזר הדין. בנוסף, הפנה ב"כ המשיב להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 22.10.02 במסגרתה, הבהיר לבקשת המדינה כי מניין תקופת המאסר תחל ביום מתן גזר הדין.

4.         לעומת העמדה שהציג ב"כ המשיב, בדיון בפני ב-27.11.12 טען העותר כי בערעור על גזר דינו שהגיש לבית המשפט העליון הביע בית המשפט העליון עמדה שונה וניתן להבין ממנה כי יש לחשב את תקופת מאסרו מיום מעצרו.

לטענת העותר ההחלטה ניתנה בע"פ 5031/94 מיום 17.9.96. לדברי העותר עותק מהחלטה בערעור שהייתה בידו נמסרה לסניגור ואין בידו עותק נוסף ואין מניעה לאתר את ההחלטה ובית המשפט יוכל לעיין בה בכוחות עצמו.

5.         לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים לעתירה ועיינתי במסמכים שהונחו בפני לא מצאתי ממש בעתירה ודינה להידחות.

6.         אקדים ואומר כי ניסיונותיי לאתר את החלטת בית המשפט העליון בע"פ 5013/94 במאגרי המידע כמו גם בתוכנת בתי המשפט לא צלחו. לא למותר לציין כי עובר להגשת העתירה פנה העותר לסניגוריה הציבורית. מכתב התשובה שנשלח לעותר (וצורף לכתב התשובה) עולה כי העותר לא הגיש ערעור לבית המשפט העליון.

7.         אין חולק כי בית המשפט המחוזי בירושלים לא הורה בגזר הדין על ניכוי ימי המעצר מתקופת המאסר שהוטלה על העותר. במצב דברים זה, יש להחיל את הוראת סעיף 43 לחוק העונשין הקובע כי " מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת;..." מכאן כי החלטה בדבר ניכוי ימי מעצר נתונה להחלטתו הבלעדית של המותב שגזר את דינו של העותר ויש בסמכותו שלא להורות כך.

8.         משפנה העותר בבקשה למשיב לתקן את פקודת המאסר שהוצאה לגביו, פנה המשיב בבקשת הבהרה לבית המשפט המחוזי בירושלים. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.10.02 מדברת בעד עצמה - " מניין תקופת המאסר יחל ביום מתן גזר הדין". בית המשפט הוסיף כי "...מקום שכוונת בית המשפט הייתה אחרת, כמו בעניינו של השותף עותמאן ג'ולאני שבאותו תיק, הורה בית המשפט כי מאסרו יימנה מתחילת מאסרו."

למעלה מן האמור אוסיף כי בית המשפט העליון דן לא אחת בסוגייה זו וההלכה היא כי לנאשם לא קיימת זכות קנויה לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר שנגזר עליו. (ראה לדוגמא בש"פ 7706/06, פלוני נ' מדינת ישראל,  ניתן ביום 25.10.06, פורסם בנבו).

9.         לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפלה שגגה באופן רישום תקופת המאסר על ידי המשיב. משהתברר למשיב שנפלה טעות ברישום לגבי תאריך תחילת ריצוי תקופת המאסר, מחובתו היה לתקן את הטעון תיקון.

סוף דבר, העתירה נדחית.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: